<h1>שו"ת התשב"ץ ח"א סימן א'</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אונסא דאחריני הוא על הרבה פנים. יש אונס שהוא אונסו בגופו בהכאות ובחבטות. וזה נחלק לשניים, אחד במקום מצוה והשני שלא במקום מצוה. ואם הוא במקום מצוה ולא מסר מודעא, או מסר וביטל אפילו מתוך אונס, הגט כשר, והיינו ההיא דערכין [כ"א ע"ב], וכדאמרינן בפרק חזקת דבעי לאתויי סייעתא לרב הונא דאמר תליוה וזבין וכו' מדתנן וכן אתה אומר בגיטי נשים כו', ודחינן ודילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים. וכל שכן שאם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש שגיטו גט, מפני שני דברים. אחד, שלא אנסו בהכאות, וכיון שלא אנסו בהכאות גיטו גט וכמו שאפרש. שנים, שאפילו אנסוהו אחרים על פי אביו ואמרו לו אל תסתור דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו, כיון שלא היו דבריו לעבור על דברי תורה והיו כדי להסתלק מן המריבה.
ועתה אשוב לשאת ולתת בדברים השלושה שזכרתי. הראשון, המודעא שנמסרה קודם כתיבת הגט. כבר ראיתי בקונטריסי התשובות שהאריכו לדבר בזה, ועלה בידם כהוגן, שהרי הדבר פשוט שמודעא זו נתבטלה כדין על ידי ה"ר יצחק ב"ר מתתיה יצ"ו, ואין כאן בית מיחוש כלל לכולי עלמא. ואין צריך [לומר] לדברי מי שאומר שביטול מודעא מהני אפילו למודעא דמודעא, אלא אפילו למאן דאמר לא מהני וצריך ענינים אחרים, כבר יצא הדבר בהיתר על ידי הר' יצחק יצ"ו הנזכר.
ואפרש זה כיצד. כבר כתבו הראשונים זלה"ה שביטול מודעא מועיל אפילו למודעא דמודעא, דכמו שנתרצה בביטול המודעא כך נתרצה בביטול מודעא דמודעא, שכיון שאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל, שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר. ולזה (הוא) נוטה הרשב"א ז"ל בחידושיו [גיטין ל"ד ע"א], אלא שלצאת ידי ספק הוא מצריך לכתחילה לבטל כל מודעא ולפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא בפניו, ואף על פי שכבר העידו במודעא אפילו הכי מהני לפוסלם, שכיון שהוא פוסל עדיו הרי הוא מבטל מודעא לגמרי, שכיון שאינו יכול לקלקלה בבית דין, שהרי פסל עדיו, אף הוא גומר בלבו ומבטל כל מודעות שקדמו לו, שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים. זהו מצריך הרשב"א ז"ל לכתחילה, לצאת ידי כל ספק. אבל הוא ז"ל כתב שהראשונים ז"ל בפירוש סבירא להו שאין צורך לכך, וביטול אחד מהני להרבה מודעות, כדמוכחא ההיא דערכין [כ"א ע"א] דתנן וכן גיטי נשים וכו'. ולדבריהם הדבר פשוט שמודעא זו נתבטלה, כדכתיב בנוסח השאלה.
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהלכות גרושין [הי"ט] וזה לשונו, וכן אם אמר גט זה שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא, וכל דבר שאבטל בו המודעא הרי זה בטל, וכתב אחר כך ונתנו לה, אף על פי שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט (הוי) [הרי] הגט בטל. אם כן מה תקנת דבר זה, שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין שכשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים, והוא אומר הן. עד כאן. ואפילו לפי דבריו כבר נתבטלו כל המודעות בזה הלשון עצמו שכתב רבינו ז"ל, וכמו שהוא כתוב למעלה בנוסח השאלה. אבל כבר תמהו עליו רבים מהאחרונים ז"ל, שלפי דבריו שאין ביטול מועיל למודעא דמודעא איך יועיל זה, דשמא מעיקרא מסר מודעא אף לאלו הדברים. ויישב הרא"ש ז"ל [גיטין פ"ד סימן ו'] דבריו כך, שמתחילה כתב שאם ביטל המודעא שהגט בטל אם ביטל סתם ולא ביטל מודעא דמודעא, דהשתא המודעא קיימת, שלא ביטל אלא הראשונה והאחרונה לא ביטל. אבל כשאומרים לו אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין שכשיתקיימו אותן הדברים לביטול הגט הרי הם בטלים ואומר הן, אז ביטל כל מודעא דמודעא, וכל שכן אם אמר בפירוש הריני מבטל כל מודעא ומודעא דמודעא, שכולם הם בטלות. וכתב הרא"ש ז"ל וכן עמא דבר. ומעדותו של הרב ז"ל נאמר שכיון שמנהגן של ישראל הוא כן, אפילו היתה ההלכה רופפת בידינו היינו סומכים על המנהג, וכל שכן שהדברים פשוטים ומבוארים דכל כהאי גוונא מהני בביטול מודעא דמודעא. ואם כן אין כאן בית מיחוש כלל במודעא שנמסרה קודם הגט, שהרי היא בטלה לגמרי. ונתבאר המקום הראשון.
השני, הדברים שאמר יצחק המגרש לדודו בשעת מסירת הגט בלשון הזה, אני נותן בכח זה הגט. גם זה הלשון אינו גורם קלקול כלל בגט ולא במסירתו, מפני שני דברים. האחד, שאפילו אמר בפירוש לדודו הריני אנוס בזה הגט ואי איפשי בו או שאר הלשונות הפוסלים את הגט, אפילו הכי אין גט זה בטל מפני אותן הדברים, כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר מודעא אליהם, דבמודעא בעינן שימסור דבריו אל העדים, ובעינן נמי שיהיו שנים כדאיתא בפרק חזקת [ב"ב מ' ע"א] מודעא בפני שנים, ושלא בפני שנים לא הויא מודעא אף על פי שהלה מודה לו שמסר מודעא בפניו, מה שאין כן בקנין אף על גב דבעינן שנים אי מודו להדדי לא צריך מידי, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, כדאיתא בפרק האומר בקידושין [ס"ה ע"ב]. ואפילו מסר מודעא לפניו ובפני עד אחד מפקפק הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת ורפוי מירפא בידיה, וכיון שכן צריך שתהא מסירת המודעא כמוסר דבריו אל העדים. אבל אם אמר דבריו לאחרים שאינן ראויים לעדות מפני קורבה או פיסול אחר, אף על פי ששמעו אחרים מספר אותם דברים לאחרים, אין זו מודעא כלל, שאם היה רצונו לבטל הגט מפני אותם הדברים למה לא מסרם לאותם עדים שהיו שם, וסיפרם דרך סיפור, דכיון דבמודעא בעינן בפני שנים צריך שיהיו דבריו עם השנים, וליכא בין מכירה לגט בהא מידי, דליכא בינייהו אלא אי צריכי למידע אונסיה או לא. והכי מוכח לישנא דגמרא [ערכין כ"א ע"ב] מאן דמסר מודעא אגיטא וכו', משמע דבעינן שימסור דבריו לעדים, שזהו לשון מסירה, כדאמרינן [גיטין כ"ט ע"ב] מסר מילך קמן דידן, ואמרינן נמי [שם ל"ז ע"א] רבנן דבי רב אשי מסרי מילי אהדדי, לא שישמע כן ממנו דרך שיחה, דשמא היה משטה בדודו או דוחהו בדברים. שאם לא היתה דעתו מפוייסת בדברים אלו, לעדיו היה אומר כן, וכיון שלא מסר כן לעדים השומעים אותם הדברים, בודאי דרך שיחה בעלמא היה אומרם, לא דרך מסירת עדות. ועוד, שהוא לא אמרן מעצמו אלא אחר שראה דודו מצטער על הגירושין, ולפייסו אמר כן, אדרבה נראה שהוא היה חפץ בגירושין כיון שהיה משתדל לפייסו.
וכל המחברים כתבו בנוסח מסירת המודעא שצריך שיאמר כן לעדים. לשון הרמב"ם ז"ל [גירושין פ"ו הי"ט] מי שאמר לשנים גט שאני כותב וכו' וזו היא מסירת מודעא של הגט. עד כאן. והרשב"ם ז"ל כתב בפרק חזקת [ב"ב מ' ע"א] מי שאנסוהו למכור וליתן את שלו בעל כרחו ולכתוב שטר מכירה או מתנה בעדים, צריך להודיע קודם לכן לפני העדים, ולומר להם דעו שהמכירה או המתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה, כי אונסני ומכריחני בעל כרחי, (דלא) [ולא] יהיה ממש באותו שטר שאעשה וכו'. ובספר עיטור סופרים [ח"א אות ג' גט] כתוב דמודעא דגט או מתנה הוא כגון שאמר דעו שאני כותב גט לאשתי או מתנה לפלוני ואין דעתי נכונה לזה ובטל הגט והמתנה. עד כאן. וכן בספר אבן העזר [טור סימן קל"ד] כתב בזה הלשון, מסר מודעא בפני שנים ואמר גט זה שאני נותן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו, ולכן אני אומר לפניכם שיהא בטל, הרי הוא בטל. עד כאן. וכן בשאר חיבורים כולם מסכימים שצריך שיהיו דבריו כמוסר עדות לעדיו. ונראה, דאפילו רבא דסבירא ליה דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא כדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ד ע"א], מודה הכא דאפילו גילוי דעתא לא הוי. משום דלא אשכחן ליה לרבא דאמר גלויי דעתא מילתא הוי אלא כשאמר אותם דברים לשליח, כי הא דגידל בר עלאי דאמר ליה לשליח ברוך הטוב והמטיב, וסבירא ליה לרבא דכיון שיש כאן גילוי דעתא שהוא מבטל שליחותו כיון שאמר כן לשליח הרי זה בטל אף על פי שלא פירש. אי נמי כשהוא מבטל הגט בפני עדים, (ואם) [והם] אינן שומעין אותו אלא שיודעים בודאי מגילוי דעתו שהוא מבטלו, כגון ההיא דאותיבו קירא באודנייכו וקא רהיט בתרייהו, וסבירא ליה לרבא דכיון דעם העדים עצמם היה מגלה דעתו בטל גיטא משום גילוי דעתא. וכן נמי ההוא דאמר [שם] אם לא נסיבנא ריש ירחא דאדר ליהוי גיטא ואמר אנא ריש ירחא דניסן אמרי, שהרי עם עדיו היה מדבר. אבל דברים שאומר לאחרים, כגון זה שהיה מדבר עם דודו, אף על פי שהם שומעים הדבר, כיון שלא היו דבריו עמהם אפילו גילוי דעתא לא הוי. וכל שכן לדידן דקיימא לן כנחמני דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולא בטל גיטא, שאין כאן בית מיחוש.
וראיתי בקונדריסי התשובות מי שמחלק במודעא בין שנמסרה קודם כתיבת הגט ובין שנמסרה בין כתיבה לנתינה, אבל על דרך אחרת, שהוא אומר דהא דאמרינן בערכין [כ"א ע"ב] דאי עשיוה וארצי לא מהני, היינו (במודעות) [במודעא] שנמסרה קודם כתיבה, אבל אם נמסרה בין כתיבה לנתינה סגי בעשיוה וארצי, וכיון שנתן זה הגט מידו לידה הא ארצי. והביא ראיה מדמקשינן התם עליה דרב ששת פשיטא, ופריק לא צריכה דעשיוה וארצי, ולא פריק כי אצטריך דרב ששת בין כתיבה לנתינה, משמע דהא פשיטא ליה לתלמודא דהא סגי דארצי, דאי לא אמאי לא מוקי לה בדמסר בין כתיבה לנתינה דבעי בטול. ואיני מכיר ראיה זו, דתלמודא פשיטא ליה שאין לחלק במודעא בין קודם כתיבה לבין כתיבה ונתינה, דאכולהו קאי רב ששת דאמר מאן דמסר מודעא אגיטא. ואין ממש בדברים אלו להשיב עליהם.
